איך שגלגל מסתובב
איך שהגלגל מסתובב.
סוף הגיעו ימי אחרי החגים.
ימי לפני החגים והחגים תמיד עמוסים בהכנות, בבישול, בילויים, מפגשים משפחתיים וחופשות. כל אלה גם משמשים לרבים מאתנו תרוץ לדחיינות. סוג של סיפורי סבתא שאנו מספרים לעצמנו.
לעתים לא ממש סיפורי סבתא אלא פשוט מציאות שמאלצת אותנו לשחרר כדי לעבור בשלום את הימים העמוסים.
מזה כחודש ש"נעלמתי"..
חברתי אבדה את בנה ואני נכנסתי למערבולת רגשית משתקת.
כשבוע לפני ראש השנה התמודדה חברתי הטובה גליה עם אובדן בנה היקר עומר. וכך מצאתי את עצמי שבוע לפני החג מלווה את חברתי ברכבת ההרים של בין תקווה לייאוש עד שנקבע מותו של בנה, תרומת אבריו והקבורה.
בשבוע לפני ראש השנה כולם מברכים את כולם בשנה טובה וחג שמח, ואני משיבה, מברכת והגרון נחנק, הדמעות זולגות מעצמן. וגם עכשיו בשעה שאני כותבת..
לא הלכתי ללויה. איני הולכת ללוויות של אנשים צעירים.
לפני 50 שנה נפטרה אחותי הצעירה לאה. הייתי בכתה ח. הייתי בלוויה. אני זוכרת את אימא שלי בוכה את נשמתה על פי הקבר כשהורדה גופת אחותי והעפר מוטח עליה, זועקת שיהיה לה קר.
אכן לוויה יהודית היא מחזה קשה. ברור לי שאיני יכולה לעמוד בכאבם של הורים על אובדן חיים צעירים. למזלי ב - 50 שנה האחרונות לא הייתי מאד קרובה לאנשים שאבדו את בנם או בתם הצעירים. הנדתי ראש כשקראתי על אובדן, צפיתי בסיפורי אובדן בטלוויזיה, הגבתי לכאלה ברשתות החברתיות.
איך שגלגל מסתובב,
לפתע האובדן קרוב מוחשי ונוגע, בנה היקר של חברה קרובה שאף הכרתי אותו והייתי קרובה לדאגה לו במשך השנים, מתנדנד בין חיים למוות והולך לעולמו . ברגע עולמה של גליה מתהפך. ברגע אני שוב עומדת ליד אמי עליה השלום בחורף, על שפת קבר לפני 50 שנה, העפר מוטח על גופתה הקטנה העטופה בתכריכים ואמי זועקת כי יהיה לה קר.
החיים יכולים להתהפך ברגע.
בילדותי לא היה מי שילווה אותי ויעזור לי לעבד את האובדן ולאפשר לי להתאבל.
אני שמחה בשביל גליה שהיא מוקפת בכל כך הרבה חברים ומשפחה אוהבים.
הזמן לא מרפא האובדן נוכח. החיים נמשכים, נולדים ילדים, ימי הולדת, בריתות, בת ובר מצווה, חתונות וחגים שמחה ועצב .
מאחלת לכולנו שנה טובה ועמוסה, שנצליח לראות את האור והטוב ונזכור שאהובינו רצו באושרנו.
ובמילותיה של נעמי שמר:
"במסע שלא נגמר
בין שדות הצל ושדות האור
יש נתיב שלא עברת
ושתעבור
שעון סמוי מן העין
מצלצל לך
לא נשלמה אהבתך
אחרי החגים יתחדש הכל"
